Jewish Content   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Monday, 15 Shevat, 5779
January 21, 2019

14 Shevat, 5779 - January 20, 201916 Shevat, 5779 - January 22, 2019

הלכות ביכורים פרק יב

א) מצות עשה לפדות כל אדם מישראל, פטר חמור בשה; ואם לא רצה לפדותו, מצות עשה לעורפו: שנאמר "ופטר חמור, תפדה בשה, ואם לא תפדה, וערפתו" (שמות לד,כ). ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום, ובכל זמן; ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.

ב) השה שפודין בו, נותנו לכוהן, שנאמר "כל פטר רחם... [ג] ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח,טו). בהמה טמאה האמורה כאן, היא החמור בלבד.

ג) [ד] פטר חמור אסור בהנאה, עד שייפדה; ואם מכרו קודם פדיון, דמיו אסורים. ואם מת קודם פדיון, או שערפו -- ייקבר: מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה, הואיל ולא נפדה.

ד) לפיכך אם לא פדהו, ונתן פטר החמור בעצמו לכוהן -- אסור לכוהן להשתמש בו, עד שיפדהו בשה; וייקח השה לעצמו, או יערוף אותו וייקבר. והכוהנים חשודים על דבר זה; לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכוהן, אלא אם כן פדהו הכוהן בפניו.

ה) הפריש פדיון פטר חמור, ומת השה קודם שייתננו לכוהן -- אינו חייב באחריותו; וייתן הנבילה לכוהן, ליהנות בה. מת פטר החמור אחר שפדהו, ייתן הטלה לכוהן; ומותר בהניתו, שכבר נפדה.

ו) מאימתיי יתחייב לפדותו, משייוולד ועד שלושים יום. ומאחר שלושים יום -- אם רצה לעורפו, עורפו; אם רצה לפדותו, פודה: ואין כאן אלא עיכוב מצוה בלבד.

ז) לא רצה לפדותו, עורפו בקופיס מאחוריו, שנאמר "ואם לא תפדה, וערפתו" (שמות לד,כ). ואין ממיתין אותו לא במקל, ולא בקנה, ולא בקורדום, ולא במגירה -- אלא בקופיס; ולא יכניסנו לחדר, וינעול הדלת בפניו עד שימות: שנאמר "וערפתו".

ח) אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי -- שנאמר "תפדה בשה" (שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים ועיזים חיים בלבד. [ט] אין פודין בשה הדומה למין אחר; ואם פדה, פדוי. ופודין בבן פקועה; ואין פודין בפסולי המוקדשין, שהרי נאמר בהן "כצבי וכאייל" (דברים יב,טו; דברים טו,כב), מה צבי ואייל אין פודין בו, אף הן אין פודין בהן.

ט) [י] פודין בשה -- בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומין, בין קטנים בין גדולים. [יא] שה שלקחו מדמי שביעית, אין פודין בו את הודאי; אבל פודין בו את הספק.

י) אם אין לו שה לפדותו -- פודהו בשווייו, ונותן דמיו לכוהן: לא אמרה תורה שה להחמיר עליו, אלא להקל עליו -- שאם היה לו פטר חמור ששווה עשר סלעים, יש לו לפדותו בשה שווה דינר; ולא יהיה זה חמור מן ההקדש, שנפדה בכסף.

יא) [יב] במה דברים אמורים, בשהיו דמי פטר חמור משלושה זוזים ולמעלה; אבל אם היו דמיו פחות משלושה זוזים, אין פודין אותו אלא בשה או בשלושה זוזים. ועין יפה, לא יפחות מסלע; ועין רעה, בחצי סלע; ובינונית, בשלושה זוזים. [יג] והפודה פטר חמור של חברו -- הרי זה פדוי, והחמור לבעליו.

יב) [יד] כוהנים ולויים פטורין מפטר חמור, שנאמר "בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח,טו): כל שישנו בבכור אדם, ישנו בבכור בהמה טמאה; והפטור מבכור אדם, פטור מבכור בהמה טמאה.

יג) [טו] הלוקח עובר חמורו של נוכרי, או המוכר עובר חמורו לנוכרי -- אף על פי שאינו רשאי, הרי זה פטור מן הבכורה; ואין קונסין אותו על דבר זה. היה נוכרי שותף באם או בבכור, אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו -- הרי זה פטור. היה לו בו או באימו אבר אחד, כגון ידו או רגלו אפילו אוזנו -- כל שאילו ייחתך יהיה בעל מום, הרי זה פטור מן הבכורה; ואם כשייחתך חלק הנוכרי לא יהיה בעל מום למזבח, הרי זה חייב.

יד) וכן המקבל חמור מן הגוי להיות מיטפל בה, והוולד ביניהם, או נוכרי שקיבל מישראל -- הכול פטור מן הבכורה, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה" (שמות יג,ב), עד שיהיה הכול בישראל.

טו) [טז] גר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר -- הרי זה חייב לערוף או לפדות; ואם פדה בשה, השה של גר -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

טז) [יז] גוי שהפריש פטר חמור, מודיעין אותו שאינו חייב; והרי הוא מותר בגיזה, ועבודה.

יז) [יח] פרה שילדה כמין חמור, או חמור שילדה כמין סוס -- פטור, שנאמר "ופטר חמור, תפדה בשה" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים: עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור. ואם יש בו מקצת סימני חמור, חייב בבכורה.

יח) [יט] חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים -- נותן טלה לכוהן. ילדה זכר ונקבה -- מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהניה, שמא הזכר נולד תחילה; וטלה זה שהפריש לבעלים, ואינו לכוהן -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

יט) [כ] שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים -- נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה -- נותן טלה אחד לכוהן.

כ) [כא] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות -- אין כאן לכוהן כלום. ואינו צריך להפריש טלה לעצמו, לפי שיש כאן ספקות הרבה -- שמא האחת ילדה זכר והשנייה ילדה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר; וכן ספקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות.

כא) אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו -- נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו ואינו לכוהן -- מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. [כב] וכן הלוקח חמור מן הנוכרי, ואין ידוע אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה זכר -- פודה אותו בשה, והוא לבעלים: מפני שהוא ספק.

כב) [כג] מי שהיו לו עשרה טלאים, כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור -- הרי כולן חולין לכל דבר, ומתעשרין כשאר הבהמה; ומפריש אחד מהן מעשר, והשאר שלו כשהיו.

כג) [כד] ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו לו מבית אבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו הכוהן נפלו לו מבית אבי אימו ישראל -- הרי זה מפריש עליהם עשרה שיין, והם שלו; וחייבין במעשר.


הלכות שמיטה ויובל

הלכות שמיטה ויובל. יש בכללן שתיים ועשרים מצוות -- תשע מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית; (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו; (ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו; (ד) שלא יקצור הספיח כנגד הקוצרים; (ה) שלא יבצור הנזירים כנגד הבוצרים; (ו) שישמיט מה שתוציא הארץ; (ז) שישמיט כל הלוואתו; (ח) שלא ייגוש ולא יתבע הלווה; (ט) שלא יימנע מלהלוות קודם השמיטה כדי שלא יאבד ממונו; (י) לספור השנים שבע שבע; (יא) לקדש שנת החמישים; (יב) לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חופשי; (יג) שלא תיעבד אדמה בשנה זו; (יד) שלא יקצור ספיחיה כנגד הקוצרים; (טו) שלא יבצור נזיריה כנגד הבוצרים; (טז) ליתן גאולה לארץ בשנה זו, וזה הוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה; (יז) שלא תימכר הארץ לצמיתות; (יח) דין בתי ערי חומה; (יט) שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל, אלא נותנין להם ערים מתנה לשבת בהם; (כ) שלא ייקח שבט לוי חלק בביזה; (כא) ליתן ללויים ערים לשבת ומגרשיהן; (כב) שלא יימכר מגרש עריהם, אלא גואלין לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות שמיטה ויובל פרק א

א) מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר "ושבתה הארץ, שבת לה'" (ויקרא כה,ב), ונאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא); וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).

ב) אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה; ואחד הכרם, ואחד שאר האילנות. [ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב; ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה -- אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

ג) [ד] כיצד, החורש או החופר לצורך הקרקע, או המסקל, או המזבל, וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך, או המרכיב, או הנוטע, וכיוצא בהן מעבודת האילנות -- מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

ד) [ה] אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדין היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותן, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלו בשביעית, מכין אותו מכת מרדות.

ה) [ו] אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע; ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים; ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורעם במוצאי שביעית. ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו.

ו) [ז] סוקרין את האילן בסקרה, וטוענין אותו באבנים, ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים -- אם להברות את האילן, אסור; ואם לסתום את הפצימים, מותר.

ז) [ח] משקין בית השלהין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר; וכן שדה האילנות -- אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה -- מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה; ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן.

ח) וכן עפר הלבן -- מרבצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו. [ט] ועושין עוגייות לגפנים; ועושין את אמת המים כתחילה, וממלאין את הנקעים מים. [י] ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה, תיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה; והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהן מדבריהם, לא גזרו על אלו: שאין איסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהן, כמו שביארנו.

ט) [יא] משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מזונות לחילותיהם -- התירו לזרוע להן בשביעית, דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד; וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחינם, כמו עבודת המלך וכיוצא בה -- הרי זה עושה.

י) [יב] הנוטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד -- יעקור: מפני שישראל חשודין על השביעית -- אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי.

יא) [יג] החורש את שדהו, או נרה, או זיבלה, בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית -- קונסין אותו, ולא יזרענה במוצאי שביעית; ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו. ואם מת, יזרענה בנו.

יב) [יד] המעביר קוצים מארצו בשביעית, כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסיקל ממנה אבנים -- אף על פי שאינו רשאי, לא קנסו אותו; ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית.

יג) [טו] הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית -- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש; ואם לאו, אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בו -- לא יפחות מארבעת קבין על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם, כדי שלא יצמח. ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח.

יד) [טז] בראשונה היו אומרין, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו -- והוא שייטול הגס הגס, כדי שלא יתכוון לנקות הארץ; אבל משדה חברו, נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות, ואומרין הגס הגס אנו נוטלין, אסרו שייטול אדם כלום משדהו, אלא מתוך שדה חברו -- והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי ניקיתי שדך.

טו) [יז] הייתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה -- שבהמתו מוכחת עליו; וכן אם הייתה שם כירתו, מלקט הכול ומדליק -- שכירתו מוכחת עליו.

טז) [יח] הקוצץ אילן או שניים לעצים, הרי זה מותר לשרש. קצץ שלושה או יותר זה בצד זה, לא ישרש -- שהרי מתקן את הארץ; אלא קוצץ מעל הארץ, ומניח שורשיו בארץ. במה דברים אמורים, בקוצץ מתוך שלו; אבל משדה חברו, מותר לשרש.

יז) [יט] המבקע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הביקוע בעפר -- מפני שהיא עבודה; אבל מכסה באבנים, או בקש. [כ] המזנב בגפנים, והקוצץ קנים -- הרי זה קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.

יח) [כא] אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, כדרך שקוצצין בשאר השנים -- מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף; ואם צרך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה. [כב] כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים. אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית -- לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.


הלכות שמיטה ויובל פרק ב

א) לא יוציא אדם זבלים מחצרו, וייתן בתוך שדהו בשביעית -- מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה; ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה, מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו, עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ -- והוא משיקשור המתיק.

ב) ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמישים סאה של זבל, כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה; ואם ירצה להוסיף, מוסיף. היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך. ולא יעשה בכל בית סאה, יתר משלוש אשפתות. [ב] והרוצה לעשות כל שדהו שלוש שלוש אשפתות לתוך בית סאה, עושה; והרוצה לעשות זבלו אוצר, עושה.

ג) היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלושה טפחים והערים הזבל, או שבנה על הארץ גובה שלושה והעמיד עליו הזבל -- אינו צריך שיעור. אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה, בין גדולות בין קטנות -- מותר: שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ, אלא לכניסת הזבל.

ד) מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן, ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתיים; ויכניס הצאן לתוכו. וכשיזבלו את כל הדיר -- מניח דופן אחד מדופני הדיר, ועושה דיר אחר בצידו: נמצא מזבל בתוך שדהו, בית ארבעת סאין.

ה) הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת -- מפני מראית העין: כדי שיידעו הכול, שהצאן הטילו בה ונידיירה; ולא יאמרו, זיבל זה כל שדהו בשביעית.

ו) לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו בשביעית -- שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון, שיסיר ממנה הסלע; ואם התחיל מקודם שביעית, ופיצל ממנה שבע ועשרים אבנים בריבוע שלוש על שלוש על רום שלוש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו -- הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית, כל שירצה.

ז) גדר של אבנים שיש בגובהו עשרה טפחים או יתר, ורצה ליטול כל אבניו -- אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משוי שניים או גדולות מזו -- הרי זה נוטל: שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מעשרה, או שהיו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשוי שניים שניים -- נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.

ח) במה דברים אמורים, בשנתכוון לתקן שדהו, והתחיל ליטול בשביעית; אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית -- נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגודר עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חברו -- אף על פי שהוא קבלן, גודר עד לארץ.

ט) אבנים שראויין שתזעזע אותן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו -- אם יש בהן שתיים של משוי שניים שניים, הרי זה מותר ליטול אותן; היו קטנות מזה, לא יינטלו.

י) המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים -- נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ; וכן אם היה לו בשדהו גרגש של צרורות, או גל של אבנים -- נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ: ואם יש תחתיהן סלע, או קש -- ייטול את כולן.

יא) לא ימלא אדם גיא עפר, או יתקנו בעפר -- מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חיץ על פני הגיא; וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה, והוא עומד על שפת הגיא -- הרי זו תינטל.

יב) אבני כתף, והם הניטלות שתיים שלוש על הכתף -- מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חברו בין משדהו; וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות, בין משדה שקיבלה, בין משדה שלא קיבלה.

יג) פרצה שהיא סוגה בעפר -- אם אינה מכשלת את הרבים, אסור לבנותה; ואם הייתה מכשלת את הרבים, או שלא הייתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים -- הרי זה מותר לבנותה.

יד) אסור לו לבנות גדר בשביעית, בין שדהו לשדה חברו; אבל בונה גדר, בינו ובין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע; ומוציא את העפר, וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידי זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Jewish Content