Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נזירות פרק ג

א) סתם נזירות, שלושים יום. כיצד, מי שאמר הריני נזיר, אין פחות משלושים יום; ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאוד הרבה הרבה, הרי זה נזיר שלושים יום -- שהרי לא פירש זמן.

ב) פירש זמן פחות משלושים, כגון שאמר הריני נזיר יום אחד, או עשרה ימים, או עשרים -- הרי זה נזיר שלושים יום, שאין נזירות פחותה משלושים יום: ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

ג) פירש זמן יותר משלושים יום, כגון שאמר אחד ושלושים, או ארבעים, או מאה יום, או מאה שנה -- הרי זה נזיר כזמן שפירש, לא פחות ולא יותר.

ד) האומר הריני נזיר שעה אחת, הרי זה נזיר שלושים יום; אמר הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת, הרי זה נזיר אחד ושלושים יום -- שאין נוזרין שעות.

ה) האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני -- אם לא החזיק בדרך, הרי זה נזיר שלושים יום בלבד: שלא נתכוון זה אלא לנזירות גדולה, והרי לא פירש זמן. ואם החזיק בדרך -- אם היה מהלך פחות משלושים יום, הרי זה נזיר שלושים יום; ואם היה יותר משלושים יום, הרי זה נזיר נזירות אחת כמניין הימים.

ו) מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות, או שלוש או ארבע -- הרי זה נזיר כמניין שאמר, כל נזירות מהן שלושים יום; ובסוף כל שלושים ושלושים, מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שנייה. אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות, שאי אפשר שיחיה כזמן הזה -- הרי זה מונה אחת אחת עד שימות, או עד שישלים מניין נזירותיו.

ז) האומר הריני נזיר כמניין ימות השנה -- מונה נזירותיו כמניין ימות השנה: אם פירש שנת החמה -- מונה שלוש מאות וחמש ושישים נזירות, כל אחת מהן שלושים יום; ואם פירש שנת לבנה -- מונה שלוש מאות ארבע וחמישים נזירות; ואם סתם -- מונה שלוש מאות וארבע וחמישים נזירות: שהרי ביארנו שכל הנדרים, הולכין אחר לשון בני אדם; ורוב שני החמה שלוש מאות וחמישה ושישים יום מונין לה, ורוב שני הלבנה שלוש מאות וארבע וחמישים יום מונין לה; ואין קורין כל העם שנה סתם, אלא לשנת הלבנה.

ח) האומר הריני נזיר אחת ומחצה -- הרי זה נזיר שתי נזירות; אמר הריני נזיר ויום אחד, או הריני נזיר ושעה אחת -- הרי זה נזיר שתי נזירות; אמר הריני נזיר, ואחת -- הרי זה נזיר שתיים; הריני נזיר, ואחת, ועוד -- הרי זה נזיר שלוש נזירות; הריני נזיר, ואחת, ועוד, ושוב -- הרי זה נזיר ארבע נזירות; הריני נזיר שלושים יום, ויום אחד -- הרי זה נזיר נזירות אחת, של שלושים ואחד יום.

ט) מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתיים, ואלו מעידין שנזר חמש -- הרי זה נזיר שתיים: שבכלל חמש שתיים, והרי כולן העידו בשתיים.

י) מי שנזר שתי נזירות, בין שנדר שתיהן בבת אחת, בין שנדר זו אחר זו, כגון שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ומנה את הראשונה והפריש קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתיר נדרו -- עלתה לו ראשונה בשנייה, ומביא זה הקרבן ונפטר. ואפילו הביא כפרתו, ואפילו גילח שיערו ואחר כך נשאל עליה -- עלתה לו ראשונה בשנייה: שהרי אין השנייה חלה אלא לאחר הראשונה, והראשונה אינה -- כיון שהתירה, כאילו אינה מעיקרה.

יא) מי שאמר הריני נזיר לעולם, או הריני נזיר כל ימי חיי -- הרי זה נזיר לעולם; ואם אמר הריני נזיר אלף שנה -- הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה. [יב] ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב -- שהנזיר לזמן קצוב, אסור לגלח עד סוף ימי נזרו, שנאמר "כל ימי נדר נזרו, תער לא יעבור על ראשו; עד מלאות הימים" (במדבר ו,ה). ונזיר עולם, אם הכביד שיערו, מקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ומביא קרבנותיו שלוש בהמות כשיגלח, שנאמר "והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי כבד עליו וגילחו" (שמואל ב יד,כו) -- ואבשלום נזיר עולם היה: ודבר זה הלכה הוא, מפי הקבלה. ונזיר עולם שניטמא -- הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה, כמו נזיר לזמן קצוב.

יב) [יג] שמשון לא היה נזיר גמור -- שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה; וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת, ומותר היה להיטמא למתים: ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

יג) [יד] לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון -- הרי זה נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חודש כשאר נזירי עולם, ומותר להיטמא למתים. ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון, אינו נזיר; ומי שנדר נזיר כשמשון, אינו יכול להישאל על נדרו -- שנזירות שמשון לעולם הייתה.

יד) [טו] האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שניקרו פלשתים את עיניו -- הרי זה נזיר כנזירות שמשון, ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר.

טו) [טז] שמואל הרמתי, נזיר עולם היה; לפיכך האומר הריני נזיר כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו -- הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון.

טז) [יז] האומר הריני נזיר מלוא הבית, או מלוא הקופה -- בודקין אותו: אם אמר לא היה בדעתי שאהיה נזיר כל ימיי, ולא נתכוונתי אלא להאריך זמן הנזירות זמן מרובה -- הרי זה נזיר שלושים יום בלבד. ואם אמר סתם נדרתי -- רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ויהיה נזיר כל ימיו; ויש לו לגלח משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם.

יז) [יח] האומר הריני נזיר כשיער ראשי, או כעפר הארץ, או כחול הים -- הרי זה כמי שאמר הרי נזירות עליי כמניין שיער ראשי, או כמניין עפר הארץ, או כמניין חול הים: לפיכך יגלח כל שלושים יום, ויתחיל למנות נזירות שנייה שלושים יום ויגלח; וכן עד שימות.

יח) ובכל תגלחת ותגלחת -- אינו שותה ביין, ולא מיטמא למתים; ואם שתה או ניטמא, אפילו ביום התגלחת -- הרי זה לוקה.

יט) האומר הריני נזיר אם אוכל כיכר זו, הריני נזיר אם אוכלנה, הריני נזיר אם אוכלנה, ואכלה -- הרי זה חייב בנזירות כמניין שאמר; ומונה אחת אחר אחת, כל אחת מהן שלושים יום, ומגלח בסוף כל שלושים, ומביא קרבנותיו.

---

הלכות נזירות פרק ד

א) האומר הריני נזיר -- הרי זה מגלח תגלחת טהרה יום אחד ושלושים; ואם גילח ביום שלושים, יצא. אמר הריני נזיר שלושים יום, אינו מגלח אלא ביום אחד ושלושים.

ב) מי שנדר שתי נזירות -- מגלח את הראשונה ביום שלושים ואחד, ואת השנייה ביום שישים ואחד. ואם גילח את הראשונה ביום שלושים, מגלח את השנייה ביום שישים; ואם גילח ביום תשעה וחמישים, יצא -- שיום שלושים, עולה לו אף למניין נזירות שנייה.

ג) האומר הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן, והתחיל נזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן -- משלים את שלו, ואחר כך מונה את של בנו; אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר כך וכך יום, והתחיל בנזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן -- פוסק נזירות שלו, ומונה את של בנו; ואחר כך חוזר ומשלים את שלו, והרי שתיהן כנזירות אחת. לפיכך אם ניטמא בתוך נזירות של בנו, סותר הכול; ניטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו, אינו סותר אלא עד נזירות בנו.

ד) ובכמה ימים משלים את שלו -- אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן שלושים יום או יותר, מונה נזירות בנו ומשלים הימים שנשארו מנזירותו; ואם נשארו מנזירותו פחות משלושים יום, מונה שלושים אחר נזירות בנו -- שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלושים יום.

ה) [ד] כיצד, האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר מאה יום, והתחיל בנזירות שלו, ונולד לו בן -- אם נשאר מן המאה שנדר שלושים יום או יתר כשנולד הבן, לא הפסיד כלום: שהרי פוסק נזירות שלו, ומתחיל ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו; ומשלים השלושים או יתר שנשארו מנזירותו, ומגלח לנזירותו. ואם נשאר מן המאה פחות משלושים, סותר עד שבעים.

ו) [ה] כיצד, נולד הבן ביום שמונים -- מונה של בנו, ומשלים את של בנו ומגלח; ומתחיל למנות מאחר התגלחת שלושים יום: ונמצא מפסיד מקודם הוולד, עשרה ימים -- שהן מיום שבעים עד הוולד. וכן כל כיוצא בזה.

ז) [ו] האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום -- מונה עשרים יום, ופוסק; ומתחיל למנות שלושים יום, שהיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, ואחר השלושים מגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנותיו; וחוזר ומונה שמונים יום, כדי להשלים המאה שנדר בסוף, ומגלח, ומביא קרבנותיו.

ח) [ז] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, והריני נזיר מעתה -- מונה שלושים יום, ומגלח תגלחת טהרה, וחוזר ומונה שלושים יום אחרים, והיא הנזירות שנדר לאחר עשרים: שאם תאמר מונה עשרים ופוסק, מונה שלושים ומגלח -- נשארו מנזירות שהתחיל בה עשרה יום בלבד, ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה לעולם פחות משלושים יום.

ט) [ח] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה -- לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה. [ט] וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה -- אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה.

י) מי שאמר הרי אני נזיר יום אחד לפני מיתתי -- הרי זה אסור לשתות ביין ולהיטמא ולגלח, לעולם.

יא) האומר הריני נזיר ביום שבן דויד בא בו -- אם בחול נדר, הרי זה אסור לעולם; ואם בשבת או ביום טוב נדר -- אותה שבת או אותו יום טוב מותר, מכאן ואילך אסור לעולם: שהדבר ספק אם יבוא בשבת או ביום טוב, או לא יבוא; והואיל והוא ספק ביום שנדר, לא חלה עליו נזירות -- שספק נזירות להקל. מכאן ואילך חלה עליו נזירות; ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שחלה עליו.

יב) נזיר ששלמו ימי נזירותו, ולא גילח תגלחת טהרה -- הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים כשהיה מקודם, וכל דקדוקי נזירות עליו; ואם גילח או שתה או ניטמא, לוקה.

יג) מי שנדר בנזיר, ודימה שאינו נדר, והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם, והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות -- הרי זה מונה משעה שנדר; ומדברי סופרים, שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.

יד) כיצד, הרי שנדר שלושים יום, ונהג היתר בנדרו עשרה ימים, ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלושים שאל לחכם ואסר לו -- הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל, כנגד העשרה שנהג בהן היתר; ואם שתה או גילח או ניטמא בעשרת ימים האלו, מכין אותו מכת מרדות.

טו) במה דברים אמורים, בנזירות מועטה. אבל בנזירות מרובה -- דייו שינהוג שלושים יום בנזירות, אף על פי שעבר על נזירותו המרובה כל ימיה; ואם לא נהג איסור בעצמו, אין נזקקין לו כלל.

טז) כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו, ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאינן חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל, או שיפתחו להן פתח -- מנדין אותו בית דין ההדיוט.

יז) האישה שנדרה בנזירות, ושלמו ימי הנזירות, והביאה קרבנותיה, ונשחטה אחת מן הבהמות ונזרק דמה, ואחר כך שמע בעלה -- אף על פי שעדיין לא גילחה, אינו יכול להפר; ואם קודם זריקה, הרי זה יפר. במה דברים אמורים, בתגלחת טהרה; אבל בתגלחת טומאה, יפר אף על פי שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה -- מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת.

---

הלכות נזירות פרק ה

א) שלושה מינין אסורין לנזיר -- הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי. אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן -- מותר לנזיר; ו"שיכר" (במדבר ו,ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין.

ב) היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי, שהן הזוגין והן הקליפה החיצונה, או החרצנים והן הפנימיין שזורעין אותן -- הרי זה לוקה; וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי -- הרי זה לוקה.

ג) אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר -- הרי אלו מותרין לנזיר: שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.

ד) [ג] כל איסורי גפן, מצטרפין זה עם זה. כיצד, הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים עם בוסר וחרצנים וזג, ואכל מן התערובת כזית -- לוקה; וכן אם אכלן זה אחר זה, עד שאכל מן הכול כזית -- לוקה. וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ -- לוקה.

ה) [ד] דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר. כיצד, יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרסן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת -- אינו לוקה: עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים -- כשאר האיסורין השווין בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ו) [ה] וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין -- הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג) -- לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין: והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

ז) [ו] נתערב יין וכיוצא בו בדבש, ואין שם טעם יין -- הרי זה מותר לנזיר: לא יהיה זה חמור מחלב ודם. [ז] היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס -- הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות.

ח) נזיר שאכל כזית ענבים, וכזית חרצן, וכזית זג, וכזית צימוקים, ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית -- הרי זה לוקה חמש מלקייות: שכל אחד מהן בלאו אחד הוא. ולוקה מלקות שישית משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), שהוא שווה בכל הנדרים.

ט) וכן אם אכל כזית זג, או כזית ענבים -- לוקה שתיים: אחת משום זג או משום ענבים, ואחת משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). והוא הדין לנזיר שגילח, או ניטמא -- שהוא לוקה שתיים: אחת על האיסור המיוחד בו, ואחת על האיסור השווה בכל הנדרים שהוא "לא יחל דברו".

י) [ט] נזיר ששתה רביעית יין, ורביעית חומץ -- אינו לוקה אלא אחת, שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו: שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו,ג) -- כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השיכר, ואפילו החמיצו; והואיל ולא כפל אלא החומץ, שהוא שם אחד -- אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

יא) [י] נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו -- אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה -- חייב על כל אחת ואחת.

יב) מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה -- שהרי מכשול לפניו: אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב.

יג) [יא] נזיר שגילח שערה אחת -- לוקה, בין בתער בין בזוג: והוא שקצצה מעיקרה, כעין תער. וכן אם תלשה בידו, לוקה. אחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה, אינו לוקה -- שאין זה כעין תער.

יד) [יב] העביר על ראשו סם שמשיר את השיער, והשיר את השיער -- אינו לוקה; אלא ביטל מצות עשה, שנאמר "גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

טו) [יג] נזיר שגילח כל שיערו, אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת; ואם התרו בו על כל שערה ושערה, ואמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח -- לוקה על כל אחת ואחת.

טז) [יד] נזיר חופף על שיערו בידו, וחוכך בציפורניו -- ואם נפל שיער, אינו חושש: שהרי אין כוונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר. אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה -- מפני שמשיר את השיער ודאי; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יז) [טו] נזיר שניטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן -- הרי זה לוקה.

יח) [טז] ניטמא למת פעמים הרבה -- אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמיים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת; ואם התרו בו על כל פעם ופעם, והוא מיטמא -- לוקה על כל אחת ואחת.

יט) [יז] במה דברים אמורים, בשניטמא ופירש, וחזר ונגע או נשא או האהיל; אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו, ונגע במת אחר -- אינו חייב אלא אחת, אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה: שהרי מחולל ועומד.

כ) [יח] נזיר שנכנס לבית, ושהה שם עד שמת שם מת, או שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו -- הרי זה לוקה שתיים: אחת משום "לא יבוא" (במדבר ו,ו), ואחת משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז) -- שהרי טומאה וביאה באין כאחת. אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו -- שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו, ניטמא, ואינו חייב משום ביאה, עד שיבוא כולו.

כא) [יט] נכנס לאוהל המת, או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד שם -- הרי זה לוקה: והוא שישהה שם כדי השתחוויה, כמו טמא שנכנס למקדש.

כב) [כ] המטמא את הנזיר -- אם היה הנזיר מזיד, הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד). ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד, אין אחד מהן לוקה; ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר -- לפי שנאמר "וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט), אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

כג) [כא] נזיר טהור שטימא עצמו, לוקה אף משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב) -- שהרי איחר נזירות טהרה, ועשה מעשה; וכן אם נדר בבית הקברות, לוקה אף משום "לא תאחר". הא למדת, שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקייות: משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז); ומשום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג); ומשום "לא תאחר לשלמו"; ומשום "לא יבוא" (במדבר ו,ו) -- אם הייתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שביארנו.